רשלנות שיפוטית

רשלנות שלא ניתן לתבוע שופט בגינה

ניתן לומר, כי אדם סביר, ולעניינינו שופט סביר, צריך לצפות שאם יתרשל בביצוע תפקידו -  יגרום בכך נזק לציבור המתדיינים". "לא קשה לדמות מקרים, שבהם ניתן יהיה לייחס לשופט התרשלות בביצוע תפקידו השיפוטי. הדוגמאות השכיחות ביותא הן טעות בהלכה, טעות בחוק, התעלמות מראייה או מעובדה, פגיעה בסדרי הדין ופגיעה בזכויות יסוד של צד לדיון. בכל המקרים הללו עסקינן בטעות, שהיא בגדר התרשלות. המסקנה המתבקשת היא כי שופט, שנתפס לאחת מן הטעויות דלעיל, הוא שופט שהתרשל.

ואולם התרשלות מעין זו ניתנת לתיקון באמצעות ערעור. גם כשלא ניתן להגיש ערעור, והייתה טעות בהפעלת שיקול הדעת, השופט לא יחויב בנזיקין אלא במקרים נדירים מאוד.

שיקולי מדיניות משפטית מוליכים למסקנה, כי אין מקום להטיל אחריות אישית על שופט בשל טעויות, שמקורן בהתרשלות, במיוחד כאשר מדובר בהחלטות, שמעורב בהן יסוד של שיקול דעת. לפיכך, גם אלמלא נוסחו של סעיף 8 לפקודת הנזיקין בלשון כה גורפת..ספק אם היה מקום להתיר הגשתה של תביעה בגין טעויות, שמקורן ברשלנות בהפעלת שיקול דעת, מטעמים של מדיניות משפטית."

רשלנות שניתן לתבוע שופט בגינה

מאידך, בדוננו במקרה של שופט שפעל בזדון או מתוך מניע פסול,  או ברשלנות רבתי, או קיצונית, שגם שופט רשלן לא היה פועל כך,  אנו נתקלים בקושי מיוחד. במקרה זה ספק, אם ניתן להיתלות בשיקולי מדיניות משפטית ולהצדיק פטור מאחריות אישית של השופט כלפי הניזוק.

במקרה כזה, קיים אמנם סעיף 8 לפקודת הנזיקין, אבל פעולה בזדון או מתוך מניע פסול, ניתן להוציא אותה מהחסינות המוענקת למילוי "תפקיד שיפוטי", כי תפקיד שיפוטי לא יתכן, מעצם טבעו, שיהיה בזדון או מתוך מניע פסול.

הקושי העיקרי בהגשת תביעה נגד הרשות השופטת , נעוץ בקיומה של חסינות לבתי המשפט:  

סעיף 8 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כך :

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי." ( להלן: "סעיף החסינות" )

לשון הסעיף הנ"ל ברורה וחד משמעית, לאמור, שלא ניתן להגיש תביעה בגין רשלנות ( או עוולת נזיקין אחרת שבפקודת הנזיקין ) כנגד בית המשפט, בית הדין, אחד מחבריהם ( כלומר השופטים או הדיינים עצמם ), ואפילו לא כנגד אדם אחר, שאיננו שופט אך הוא מבצע פעולות שיפוט ( כמו ראש ההוצל"פ, ועדות ערר למיניהן, או בורר ).

על הסעיף הזה נמתחה ביקורת הן בספרות מקצועית עניפה, שהמרכזית שבהן היא בספרה של ד"ר דפנה אבניאלי, שופטת, "חסינות אישי ציבור", והן במספר מצומצם מאוד של פסקי דין ( כשנים עשר פסקי דין בסך הכל, שרובם דחו את התביעות שהוגשו כנגד המערכת ) אך המוביל שבהם, של הערכאה הגבוהה מביניהם ( בית המשפט המחוזי בירושלים- כשהאחרים הם של בתי משפט השלום ) פרץ את הדרך במתן פרשנות לסעיף החסינות המאפשרת הגשת תביעות כאמור, למרות קיומו של סעיף החסינות.

פסק הדין האמור ניתן "פה אחד" במרץ 2011 על ידי הרכב של 3 שופטים בראשות נשיא בית המשפט המחוזי דאז, כבוד השופט ורדי זיילר. מאז מתן פסק הדין האמור ההלכה הקיימת כיום היא שניתן להגיש תביעה בגין רשלנות שופטים ( כאשר מי שתחויב בתביעה היא המדינה, שבה ראה בית המשפט "מעביד" של השופטים ) התביעה יכולה להצליח ולהתקבל אם סיפור המעשה של התביעה, כלומר הרשלנות השיפוטית בעניין מסוים היא גדולה, רבתי, כזו שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום, ואם כמובן נגרם נזק כתוצאה מאותה רשלנות.

מאחר ופסק הדין ממצה את כל הנושא, באופן יסודי ומנומק, בלשון הנראית לי מובנת לכולם, הוא מובא להלן במלואו, וכל המעוניין לשקול הגשת תביעה בגין רשלנות שיפוטית מוזמן לעיין ולקרוא היטב את האמור בו. המסקנה העולה מפסק הדין הזה ( וכאמור הוא פסק הדין המנחה היום בישראל, ודאי לגבי בתי המשפט שבדרגה הנמוכה ממנו ) היא ברורה, שהגשת תביעה כזו היא אפשרית, מותרת, ולעתים אפילו מתבקשת אך היא איננה קלה.

  אצטט להלן ובמודגש את החלק ההלכתי והתקדימי של פסק הדין כדלקמן: