רשלנות שיפוטית

ארה"ב

בארה"ב שופט חסין מפני אחריות בגין כל "פעולה שיפוטית", אלא אם כן נעשתה בחוסר סמכות בלבד. מדובר בפעולה, שאינה בתום לב, מתוך ידיעה ברורה, שהיא נעשית ללא סמכות. היסוד הנפשי הוא המכריע את הכף (חוסר תום לב), ולא העובדה, שהפעולה בוצעה בחוסר סמכות.

כדי לקבוע אם פעולה מסוימת הייתה "פעולה שיפוטית" בוחנים את המאפיינים הבאים:

א."פעולה עצמאית", קרי הפעלה של שיקול דעת עצמאי ובלתי תלוי. השופט מוסמך להכריע בסכסוך אשר בפניו, כאשר אין עליו אלא מרות הדין בלבד.

ב.הערכה בשאלות של עובדה או של דין, תוך יישום החוק הקיים על העובדות הרלוונטיות.

ג.הכרעה במחלוקות או בסכסוך בין צדדים נוגדים.

ד.הפעולה השיפוטית היא סופית ומחייבת, אלא אם כן תשונה בערעור.

ה.הפעולה השיפוטית מטילה חובות על הצדדים או משפיעה על נכסיהם או על זכויותיהם.

ו.הפעולה השיפוטית היא פעולה, שמטיבה ומטבעה מבוצעת על ידי שופט להבדיל מפקיד או גוף מנהלי.

ז.הפעולה השיפוטית היא בתחום סמכויותיו של השופט.

ב 30 השנים האחרונות חלו שינויים ובקיעים בחסינות המלאה. בשנת 1984 ניתן פסק הדין המנחה (פסק דין פולאם) שצמצם את חסינות השופטים, וקבע כי החסינות השיפוטית אינה יכולה למנוע קבלת סעד הצהרתי נגד שופט או לחסום זכותו של תובע להחזר הוצאות ושכר טרחת עורך דין, במקרה שהתביעה מתקבלת. מאז פסק הדין הזה, ניתנו פסקי דין סותרים בעניין האפשרות לתבוע שופטים. כתוצאה מכך, התערב המחוקק וחוקק חוק בשנת 1966, הקובע כי אין ניתן לחייב שופט בהחזר הוצאות, בשכר טרחת עורך דין או בצו הצהרתי, אלא אם כן יוכח, כי פעל תוך חריגה מסמכותו.

המדינה אינה אחראית למעשי השופטים באשר לא רואים אותם כעובדי מדינה ולכן אין המדינה נושאת באחריות שילוחית או ישירה לרשלנות השופט.

אנגליה

הכלל כיום הוא כי חסינות השופטים באנגליה מוחלטת וחלה גם אם פעולותיו של השופט היו מושחתות corrupt )), זדוניות (malicious),  או רשלניות (negligent).

הגורמים היחידים, שיש לשקול כיום ואשר יש בהם כדי להסיר את החסינות המוחלטת מעל שופט, הם:

1.האם הפעולה הנטענת היא פעולה שיפוטית?

2.האם הפעולה בוצעה בתום לב על ידי השופט, בסברו, כי היא בתחום סמכותו.

עובדי ציבור במשפט האנגלו-אמריקני:

המשפט האנגלו-אמריקני דוגל בעיקרון, שלפיו היותו של אדם עובד ציבור אינו פוטר אותו מאחריות אישית לעוולה, שבוצעה על ידו. המשפט האנגלי מבקש בראש וראשונה להגן על הניזוק, ולכן הכלל הנוהג בו הוא שעובד ציבור, אשר ביצע מעשה נזיקין, אינו נהנה מחסינות, וניתן לתבוע אותו אישית. נקודת המוצא היא שהיותו של אדם עובד ציבור אינה פוטרת אותו מאחריות אישית בנזיקין.

למרות האמור לעיל, כיום נהנים עובדי הציבור ברמה הפדרלית מחסינות סטטוטורית, כאשר על פי החוק, אין לתבוע את העובד על עוולה שביצע במהלך תפקידו אלא את הרשות בלבד. ברמת המדינות שבארה"ב החסינות צרה יותר. בפועל, המדינה נושאת באחריות שילוחית, והניזוק יכול לתבוע הן את העובד והן את המדינה, אבל בפועל, המדינה משלמת את הנזק שגרם העובד.

גרמניה

שופט אינו נושא באחריות אזרחית כלפי מי שנפגע ממעשה או ממחדל, שביצע במסגרת תפקידו השיפוטי, אלא אם כן מדובר בנזק הנובע ממעשה המוגדר כעבירה פלילית. מאידך, כן אפשרית הגשת תביעה כנגד המדינה במישרין, כנתבעת עצמאית נפרדת מהשופט. הנפגע רשאי להגיש תביעה לפיצויים נגד המדינה בגין נזק הנובע ממעשה רשלני של שופט, אשר נחשב עובד ציבור. החוק מטיל את האחריות במישרין על המדינה, ומבהיר כי עובד הציבור, או השופט לענייננו, אינו אחראי כלפי צד שלישי. מאידך המדינה ( ולא הנפגע ) זכאית להגיש תביעת שיפוי רק בהתייחס לנזקים, שגרם השופט במתכוון או עקב רשלנות חמורה.

צרפת

בצרפת, כמו בגרמניה ובאיטליה אחראית המדינה כלפי מי שנפגע כתוצאה ממעשה של שופט או ממחדל שלו, שאותם נכנה עוולה שיפוטית. האחריות חלה על המדינה אך היא הוגבלה למקרה של אשם חמור מצד השופט, או למקרה של מניעת צדק, ואינה חלה על רשלנות סתם. השופט הצרפתי נושא באחריות אישית כלפי המדינה בלבד במסגרת תביעת שיפוי, שהמדינה רשאית להגיש נגדו ( כמו בגרמניה ).