רשלנות שיפוטית

עיקר הקושי שבהגשת תביעה בגין רשלנות של שופט נעוץ בחסינות המלאה שניתנה לשופטים בסעיף 8 שבפקודת הנזיקין. 

להלן הדילמות, בעד ונגד החסינות, כפי שהועלו בפסקי דין שחזרו ואזכרה את ספרה של ד"ר דפנה אבניאלי, שופטת, "חסינות אישי ציבור".

להלן שיקולים בעד ונגד הלקוחים מספרה של המחברת, וכל הזכויות שמורות לה.

כללי

"החסינות השיפוטית יוצרת קונפליקט בין שני אינטרסים מנוגדים: מצד אחד, עקרון יסוד בדיני הנזיקין הוא שנפגע זכאי לסעד בגין עוולה, אשר בעטיה נגרם לו נזק ; מצד שני, האינטרס הציבורי מחייב, כי שופטים יפעלו באופן עצמאי, ללא חשש מפני תביעה אפשרית או חיוב באחריות אישית כלפי הנפגע מפעולתם השיפוטית. יש אפוא לבחור, או לאזן, בין הדרישה לעצמאות לבין הזכות לפיצוי"

"החסינות השיפוטית נועדה להגן על השופטים, אך השימוש העקבי, שנעשה בה, מעורר לעתים את התחושה, ששופטים אדישים לתוצאות מעשיהם ומשתמשים לעתים בחסינות ככסות למעשים שלא ייעשו".

שיקולים המצדיקים קיומה של החסינות השיפוטית:

א. רצון למנוע פגיעה בתפקודו של השופט ובעצמאותו

"הטענה היא כי איום התביעה עלול לשבש את חופש פעולתו של השופט ולעוות את שיקול דעתו בשל החשש, כי הניזוק מהחלטתו יבקש להיפרע ממנו, אם יפסוק נגדו. הרעיון הוא כי על בית המשפט להיות משוחרר מכל לחץ או השפעה של גורם חיצוני כלשהו, ומודגש, כי יש למנוע מצב, שבו ישקיע השופט זמן ומאמצים בניסיון להגן על עצמו במקום להשקיעם בסכסוך המובא להכרעתו. החסינות השיפוטית נתפשת איפוא כחיונית להבטחת אי תלותם של השופטים. הביקורת שהושמעה מפי מלומדים, אומרת, כי עצמאות בכלל ועצמאות השופטים בפרט אינה ערך מוחלט. שופטים זכאים לאותה מידה של עצמאות, הדרושה להם כדי לבצע את תפקידם השיפוטי כראוי, אך אינם זכאים לחסינות מוחלטת, המרוממת אותם מעם והופכת אותם למלכים באולם בית המשפט."

ב. קיומם של סעדים חילופיים

"כגון ערעור, בקשה לביטול פסק-דין ובקשה לצו מניעה, המאפשרים לנפגע לתקוף החלטה שיפוטית באופן ישיר, מובאת כנימוק נוסף על ידי המצדדים בחסינות מוחלטת. לטענתם, מאפשר קיומם של סעדים אלה לנפגע לצמצם את נזקו או אולי למנוע אותו."

ג. עקרון סופיות הדיון

"החסינות השיפוטית מסייעת למימוש עקרון סופיות הדיון ולמניעת חשש, שסכסוך, אשר נדון והוכרע, יועמד להכרעה נוספת בפני שופט אחר במסגרת תביעה לפיצויים של אחד מן הצדדים נגד השופט הראשון. הטענה היא שאם הניזוק יורשה להגיש תביעה אזרחית נגד השופט, תמיד יימצא צד, שלא יהא שבע רצון מתוצאות הדיון, אשר יבקש לתבוע את השופט – וכך הלאה עד אין קץ."

ד. הרתעת מועמדים מוכשרים משיפוט

"עיקרו של צידוק זה בכך, שאלמלא החסינות היו משפטנים ועורכי דין נרתעים מלכהן במשרה שיפוטית"

ה. שיקולי צדק וטובת הציבור

"שיקולי צדק הניעו את בתי המשפט לקבוע, כי אין לחייב שופט לשלם פיצוי לאדם, שנפגע עקב טעות בתום-לב, אשר נעשתה על ידי שופט."

ו. שמירה על האינטרס הציבורי

"האינטרס הציבורי מחייב שמירה על השופט מפני מתדיינים מתוסכלים, אשר עלולים לנסות ולהיפרע מן השופט באופן אישי בשל הפסדם בדין". "הציבור מעוניין, כי שופט לא יהסס לפעול על פי הוראות הדין ועל פי צו מצפונו מתוך ידיעה, כי גם אם ישגה בהחלטתו, לא ייאלץ ליתן את הדין על כך.

ז. שיקולים כלכליים

"המצדדים בחסינות טוענים, כי חשיפת השופטים לתביעות אישיות עלולה להציף את בתי המשפט בתביעות נזיקין, לגרום לשיתוקם של בתי המשפט ולהטיל נזק כלכלי כבד על המערכת המשפטית ועל הצדדים עצמם."

ח. העדר הצדקה כלכלית לחיוב השופט בתשלום מכיסו

הטיעון הוא שאין הצדקה להטיל על שופט, שהוא עובד במשכורת חודשית צנועה, לשאת בתשלום מכיסו בנזקיהם של המתדיינים לפניו, כאשר הפיצוי יכול להיות עשרות מונים גבוה ממשכורתו. מאידך, כאשר בודקים את הטענה, מוצאים כי עובדי ציבור אחרים, כגון רופאים ומהנדסים, המכהנים במשרות ממשלתיות ומקבלים משכורת חודשית בעד עבודתם, אינם נהנים מחסינות כה גורפת כמו השופטים. ( אם כי במקרים רבים המדינה תשלם את הפיצוי במקומם, אבל אין חסינות כמו לשופטים ).

שיקולים נגד קיומה של החסינות השיפוטית:  

א. הצורך להבטיח את אמון הציבור במערכת השיפוטית

כוחם של בתי המשפט  נשען על אמון הציבור. קיומה של חסינות מוחלטת לשופטים יוצרת את התחושה שזה נועד לחפות על השופטים שסרחו.

ב. הרתעת שופטים אחרים

הרעיון להגבלת החסינות לשופטים, יכולה לעודד שיפוט הוגן, זהיר ושקול, בבחינת "למען יראו ויראו".

ג. העדר הצדקה להטלת הנזק על הניזוק

"טיעון חשוב, המועלה כנגד החסינות השיפוטית המוחלטת, הוא שהחסינות מונעת פיצוי מאדם, שניזוק עקב מעשה נזיקין של השופט. חוש הצדק מתקומם כנגד האפשרות, ששופט מעוול יהא מוגן מפני אחריות בנזיקין, והניזוק לבדו ישא בנזקו. שורת הצדק מחייבת גם, כי שופט, שהוסמך לחייב מעוולים אחרים בתשלום פיצויים, יישא באחריות לעוולות שבוצעו על ידו."

ד. העדר הצדקה לפטור של השופט מאחריות למעשים זדוניים

הטיעון הוא ששופט שפגע בזדון בזכותו של מתדיין או היטיב עם מתדיין משיקולים זרים, אינו ראוי להגנה – ועליו ליתן את הדין על מעשיו. פעולה ב"זדון" היא פעולה המבוצעת מתוך מניע פסול, זר, מכוון, ללא הצדק סביר. מעשים כאלו לא יהיו ראויים להגנה והם נבדלים ממעשים בלתי סבירים גרידא.

ה. העדר הצדקה לפטור של השופט מאחריות למעשים שנעשו בחוסר סמכות.

ו. הטלת נזקי השופט על המדינה

חיוב השופטים לשלם פיצויים מכיסם עלול לפגוע פגיעה אנושה בהכנסתם. דא עקא, שביטוח מלא לשופטים, או חיוב המדינה בלבד בתשלום הפיצויים, יבטל את יסוד ההרתעה כלפי השופטים או יצמצמו. הרעיון הוא שהמדינה, כמעביד, תשפה באופן מלא או חלקי את השופט ששילם פיצויים מכיסו. שיקול הדעת יהיה של המדינה, ואז השופט עדיין יהיה מורתע וזהיר שלא להתרשל או לפגוע בזדון.

מסקנת המחברת:

"נראה כי הפיכתה של החסינות השיפוטית לחסינות מוגבלת היא הפתרון היעיל והצודק ביותר. החסינות המוגבלת תאפשר לנפגע להגיש תביעה לפיצוי במקרים חריגים של פעולה בזדון או תוך חריגה מודעת מסמכות, מחד גיסא, ותעניק הגנה לשופטים על פעולות שבוצעו בתום לב, ואפילו ברשלנות, מאידך גיסא. בכך יישמר האיזון הנאות בין זכותם של הנפגעים לפיצוי לבין זכותם של השופטים לעצמאות ולהגנה מפני תביעות קנטרניות של מתדיינים לא מרוצים."

מסקנת פסק הדין ( לחיץ לפסק הדין )  המנחה והקובע בעניין, של בית המשפט המחוזי בירושלים מובאת להלן:

"מעגל הדיון נסגר בנקודה בה פתחנו אותו. סעיף 8 נתון לשתי פרשנויות, ונראה לנו שראוי ונכון יהיה למצוא דרך ביניים פרשנית שתכיר אמנם בהקרנה של החסינות הפרסונלית הברורה שסעיף 8 יוצר אותה, על היכולת לתבוע את המדינה באחריות שילוחית, ואולם שלא תימנע כליל שימוש בדרך זו. הקרנה זו משדרת מסר פרשני, ולפיו תסוכל מטרת סעיף 8 אם הוא ייעקף על-ידי הגשת תביעת רשלנות "רגילה" נגד שופטים במסווה של תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית. ואולם מסר זה איננו נטול סייגים. לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה, ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד. בדיון שהיה בבית המשפט, הבאנו כדוגמא מצב בו שופט נמנע מליתן פסק-דיןעשר שנים לאחר סיום המשפט, ועקב כך גורם לנזק. זוהי רק דוגמא אחת, וניתן ליתן כמובן עוד רבות. פרשנות המצמצמת את יכולת הניזוק להגיש תביעה בכל מקרה של "רשלנות רגילה", איננה זרה לתפישתנו המשפטית, והשווה בעניין זה את הלכת פסק הדין ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מ"ח (3) 45, שהגבילה הגשת תביעה בעילת רשלנות נגד רשויות להן ניתן בחוק שיקול דעת."

המסקנה ברורה, והיא, שלמרות קיומה של החסינות ניתן לתבוע את השופטים ואת המדינה כמעבידה שלהם.  "לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה, ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד. בדיון שהיה בבית המשפט, הבאנו כדוגמא מצב בו שופט נמנע מליתן פסק-דין עשר שנים לאחר סיום המשפט, ועקב כך גורם לנזק. זוהי רק דוגמא אחת, וניתן ליתן כמובן עוד רבות". (הצבע וההדגשה אינם במקור).