בפרשת העמותות, לעומת זאת, הגיע היועץ המשפטי לממשלה למסקנה, כי יש בידיו ראיות לכאורה במידה מספקת לביסוס אישומו של המשיב במרמה והפרת אמונים על-ידי עובד ציבור - עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). אלא שעל אף האמור גרס היועץ המשפטי, כי לא יהיה זה נכון להעמיד את המשיב לדין פלילי בהעדר עניין ציבורי בדבר.

3. החלטתו זו של היועץ המשפטי לממשלה על שני ראשיה המפורטים לעיל, הינה נשוא מתקפתן של שלוש העתירות שהוגשו לבית משפט זה. ואלו הן: בג"צ 3425/94, אשר הוגש על-ידי עורך הדין אורי גנור, במעמדו כ"עותר ציבורי בסוגיות היורדות לשורשו של שלטון החוק בישראל, למהותו ולעצם קיומו"; בג"צ 3637/94, אשר הוגש על ידי התנועה למען איכות השלטון בישראל - עמותה אשר חרתה על דגלה "שמירה על טוהר מידות ציבורי ועידוד ערכי שלטון החוק" - אף היא במעמדה כעותרת ציבורית, ובג"צ 4456/94, שהוגש על-ידי "אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר מידות" - וגם עמותה זו הגישה את עתירתה במעמדה כעותרת ציבורית.

הטענות העיקריות והמשותפות לשלוש העתירות הנ"ל, הינן בקליפת האגוז, כי שגה היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו שלא להעמיד את המשיב לדין - שגיאה של ממש, כי אופן הפעלת שיקול דעתו של היועץ המשפטי במקרה הנדון לוקה בחוסר סבירות מהותי וקיצוני, ואף בשיקולים זרים ופסולים, וכי יש בה בהחלטתו זו כדי לשים לאל מושכלות יסוד ראשונים של שיוויון בפני החוק, של עקרונות המשפט הפלילי ושל צדק, במידה המצדיקה והמחייבת התערבותו של בית משפט זה בהחלטה האמורה.

נפנה עתה לבחון, האם אלה הם אכן פני הדברים. פרשת התרומות:

4. פרשה זו עיקרה בתרומות בסכום כולל העולה על 150,000$ שהעבירו תורמים שונים ממדינות שונות ברחבי העולם וביניהן ארה"ב, ברזיל ומכסיקו, לידיו של המשיב, בצ'קים עבור "המכון לחקר המשפחה ודיני המשפחה בישראל" (להלן: "המכון"), ולפקודתו של אותו מכון.

המכון נוסד בשנת 1971 על ידי המשיב כאגודה עותומנית, ונרשם מאוחר יותר (בשנת 1982) כעמותה, כשהמשיב משמש כיושב הראש שלה וכחבר בהנהלתה. יצויין, כי שנה לאחר שנתמנה המשיב לשר בממשלת ישראל הוא הודיע במכתב לרשמת העמותות, כי עובר לכניסתו לתפקידו בממשלה הועבר ניהול המכון לאשתו, בעוד שהוא עצמו הפך לנשיא הכבוד של המכון. מחקירת המשטרה עולה, כי לא נתקבלה כל ראיה על קיום החלטה מתועדת בדבר השינויים המתוארים בהנהלת העמותה.

את הכספים האמורים, שקיבל עבור המכון כאמור, הפקיד המשיב במספר חשבונות בנק - חלקם על שם המכון וחלקם על שמו הפרטי (לעיתים בצירוף שמו של בן משפחה), כשהוא נוקט בהעברה חופשית ובלתי שיטתית של כספים בין החשבונות הנ"ל, ומבלי שידוע מהו השימוש שנעשה בכספי התרומות - האם שימוש לצרכי מטרות המכון, או שמא שימוש לצרכיו הפוליטיים והאישיים של המשיב עצמו.

אחד הנושאים המרכזיים בחקירה המשטרתית שהתנהלה נסב על בדיקת תנועת הכספים בחשבון מס' 21227/94 בבנק לאומי, סניף איינשטיין ברמת אביב על שם: שאקי אבנר (עבור: המכון לחקר המשפחה), בו היה המשיב מורשה החתימה הבלעדי. סברת המשטרה היתה, כי זהו חשבון המכון, וכי משיכת כספים מתוך חשבון זה על ידי המשיב, והפקדת הכסף בחשבונותיו הפרטיים שלו ושל בני משפחתו, עלולה להוות עבירה של גניבה על ידי מורשה ועבירות של מנהל בתאגיד (רישום כוזב במסמכי תאגיד - סעיף 423 לחוק העונשין, ומרמה והפרת אמונים בתאגיד - סעיף 425 לחוק העונשין).

5. לא זו היתה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, שהתקבלה על דעתה של פרקליטות המדינה. לשיטתו, מעיון בחומר הראיות שהועבר אליו, שכלל, בין השאר, תחקורם ועדויותיהם של תורמים שונים, עולה המסקנה כי מרבית התרומות ניתנו למשיב עצמו לשם מימון פעילותו הפוליטית, כפי שימצא לנכון, ללא הגבלה מפורשת באשר לאופן השימוש בכסף, ולא יועדו ישירות למכון. וזאת על אף שלבקשתו של המשיב נרשמו הצ'קים לפקודת המכון, ככל הנראה מטעמים הקשורים בשיקולי מיסוי, ולמרות שהופקדו בחשבונות שטיבם הפרטי או הציבורי אינו ברור - היינו בחשבון ששמו: "שאקי אבנר (עבור:

המכון לחקר המשפחה)", וכן בחשבון ששמו: "אבנר שאקי - מיהו יהודי".

דעתו של היועץ המשפטי לממשלה היא, כי בנסיבות אלו הפכו כספי התרומות לקניינו של המשיב, ומכאן שמן הנמנע לקבוע ששלח ידו בכספים אלה.

6. מסקנתו זו של היועץ המשפטי לממשלה סוייגה על ידו ביחס לארבעה צ'קים, בסכום כולל של למעלה מ-10,000$, לגביהם קיימות עדויות לפיהן יועדו כספים אלה למכון בלבד, ולא למשיב (שלושה צ'קים ניתנו כתרומות למכון, וצ'ק נוסף הועבר כהחזר הוצאות שהיו למכון). צ'קים אלה הופקדו בחשבון "שאקי אבנר (עבור: המכון לחקר המשפחה)", ולימים נמשכו הסכומים האמורים על ידי המשיב, יחד עם כספים נוספים, מחשבון זה והופקדו על ידו בחשבונותיו הפרטיים. עובדות אלו עלולות לכאורה לבסס את החשד לביצוע מעשי גניבה.

למרות האמור, החליט היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב אישום כנגד המשיב אף בקשר לארבעת הצ'קים הנ"ל. זאת בהתבססו על ממצאים מחומר החקירה, לפיהם, זמן ניכר לפני תחילת החקירה, או לפני שיכול היה המשיב לדעת כי נפתחה חקירה בעניינו, העביר המשיב לחשבון המכון בבנק הבינלאומי הראשון בסניף הלל בירושלים סך של 32,000 ש"ח מכספיו הפרטיים. סכום זה עולה על שווים המצטבר של ארבעת הצ'קים שניתנו לטובת המכון כאמור.

בהעדר הוכחה של ממש, כי מחובתו של המשיב היה להעביר את הסכום הנ"ל לחשבון המכון, הרי היה בעובדה זו, לדעת היועץ המשפטי לממשלה, כדי לשלול את האפשרות להוכיח, במידת הוודאות הדרושה, שהמשיב פעל בעניין ארבעת הצ'קים האמורים מתוך כוונה פלילית.

7. היועץ המשפטי לממשלה הדגיש בתצהיר תשובתו שהוגש לבית משפט זה, כי רואה הוא בחומרה רבה את התנהגותו של המשיב ואת ניהולו הלקוי של ענייניו הכספיים הפרטיים והציבוריים, וכך כתב:

"אין בכל האמור לעיל כדי להמעיט ממידת החומרה בה ראיתי את התנהגותו הפגומה של שאקי בפרשה זו.

אני סבור, כי בתור איש ציבור, הפונה לציבור ומבקש לקבל תרומות למימון פעילות פוליטית, היה על שאקי להבהיר לתורמים את ייעוד הכסף ולהציג בפניהם מצג ברור לגבי השימוש בכספי התרומות, כדי שידעו לאלו מטרות ישמשו תרומותיהם.

עוד היה עליו לייחד חשבון בנק נפרד לכספי התרומות ולנהל כספים אלה בדרך מסודרת.

משלא עשה כן, ואף על פי שלא נמצאו ראיות לביסוס אשמה פלילית, מצאתי פגם בהתנהגותו של שאקי כאיש ציבור והערתי לו על כך."

עם זאת סבר היועץ המשפטי לממשלה כאמור, שאין התנהגותו הפגומה של המשיב עולה כדי עבירה פלילית, ובכל אופן שאין די בחומר הראיות שגובש ומצוי בידיו כדי לבסס אישום פלילי.

בהגיעו למסקנה זו הסתמך היועץ המשפטי לממשלה, בין היתר, על השימוע שערך למשיב קודמו בתפקיד מר יוסף חריש.

8. העותרים מעלים בעתירתם טענות שונות אשר מגמתן לקעקע את קביעותיו של היועץ המשפטי לממשלה ביחס לפרשת התרומות.

לטענתם הראיות העומדות לרשות היועץ המשפטי לממשלה די בהן כדי לבסס אשמה פלילית בעבירת הגניבה, וכל מסקנה אחרת לוקה לדעתם בחוסר סבירות קיצוני.

כך לדעתם ביחס לחלק הארי של הסכום, שאף אם ניתן למשיב עצמו ולא למכון, הרי ניתן לו, לפחות בחלקו, למטרות פוליטיות בלבד, ולא לשימושם האישי שלו ושל בני משפחתו. וכך לגרסתם, מקל וחומר, ביחס לארבעת הצ'קים לגביהם נאמר למשיב במפורש שניתנו הם למען המכון בלבד.

עוד טוענים העותרים, כי השבת חלק מהסכומים על ידי המשיב, אף בהנחה שלא ידע על ניהול החקירה נגדו, אין בה כדי להכשיר את עבירות הגניבה אותן לכאורה ביצע, וזאת מאחר שעבירת הגניבה משתכללת בעת נטילת הכספים, והשבתם אינה מעלה ואינה מורידה לגבי עצם ביצועה של העבירה.

לבסוף, גורסים העותרים, נראה כי חומר החקירה מגלה ביצוען לכאורה של עבירות נוספות, וביניהן קבלת דבר במרמה (סעיף 415 לחוק העונשין) וכן מרמה והפרת אמונים בתאגיד (סעיף 425 לחוק העונשין), שאף בגינן מן הראוי להעמיד את המשיב לדין פלילי.

9. בקשתם העיקרית של העותרים ביחס לפרשת התרומות הינה כאמור, כי בית משפט זה יתערב בקביעתו של היועץ המשפטי, לפיה אין בידי התביעה ראיות לכאורה במידה הנחוצה להוכחת אשמה פלילית, יהפכנה, ויורה, כתוצאה נגזרת מכך, על העמדתו של המשיב לדין.

התערבות בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר העמדת חשודים לדין נדירה היא. הבהרנו לא אחת, כי עצם העובדה שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה נראית בעינינו בלתי נכונה, אין בה כדי להצדיק התערבותנו. אף אם סבורים אנו שהיינו מגיעים למסקנה שונה מזו אליה הגיע היועץ המשפטי לו סמכותו שלו היתה מסורה בידינו, אין בכך בלבד כדי להניענו לקבל עתירה המופנית כנגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה. (ראה: בג"צ 292/86 העצני נגד מדינת ישראל, פ"ד מב(411 ,406 (4). החלטה כזו תתקבל רק אם משתכנעים אנו, כי ההחלטה לוקה בטעות ברורה, בולטת וקיצונית.

עוד הבהרנו, כי נטייתנו להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה המתייחסת לטיבו של חומר הראיות, למשקלו או לדיותו, והנסמכת על כך כעל הטעם לאי העמדה לדין - תהא מצומצמת מאד, ותתאפשר רק מקום בו ספקנותו של היועץ המשפטי בדבר משקל הראיות תהא בלתי סבירה בעליל. (ראה: בג"צ 223/88 שפטל נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(368 ,356 (4. ראה גם:

בג"צ 4383,4379,4371,4363,4359,4326,4288,4180,4162/93 פדרמן נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(327 ,309 (5).

10. חזקה על היועץ המשפטי לממשלה ועל אנשי הפרקליטות, כי החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי.

ודוק: גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על פי החומר שברשותו מועטים המה. (ראה: בג"צ 3846/91 מעוז נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מו(5) 436 ,423. ראה גם: בג"צ 665/79 וינוגרד נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד(2) 642 ,634, שם מתייחס השופט בייסקי אל השיקול הנ"ל כאל שיקול לגיטימי ורצוי).

על רקע זה ניתן להבין את הראציונל לגישתנו, לפיה בית משפט זה אינו הופך במהלך הדיון בעתירה למעין "יועץ משפטי-על", הבודק תחת היועץ המשפטי לממשלה ובמקומו אם חומר החקירה מצדיק הגשת כתב אישום אם לאו.

מכאן אף ברורה עמדתנו, לפיה בית משפט זה אינו נוטה בגדר עתירה המוגשת לו בעניין כגון דא להעביר תחת שבט ביקורתו כל ראיה המצויה בתיק החקירה כאילו ניהל הוא את החקירה, ובוודאי שאינו עורך בדיקה ברמה שבה יעשה זאת שופט בפניו מתנהל משפט פלילי (ראה: בג"צ 653/94 יהודה נגד היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

כשהנחיות אלו לנגד עינינו, ולאחר שעיינו בכתבי הטענות, שמענו את טענות הצדדים והתרשמנו מהתשתית הראייתית בכללותה, הגענו למסקנה, כי החלטתו של היועץ המשפטי בנוגע לפרשת התרומות אינה לקוייה במידה המצדיקה את התערבותנו.

אין זה אחד מאותם מקרים חריגים בהם נגועה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני שיש בו כדי לחייב התערבות בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה ובמסקנתו שאין בידיו ראיות לכאורה במידה מספקת להעמדת חשוד לדין.

קריאת הודעות העדים הפוטנציאליים אינה מביאה למסקנה קונקלוסיבית בנוגע לייעוד הכספים, ביחוד לאור קיומן של כמה גירסאות שונות לכל עד; עם זאת, נראה כי חומר הראיות מאפשר הסקת המסקנה, אליה הגיע היועץ המשפטי לממשלה, לפיה מרבית הכספים ניתנו למשיב ולא למכון, חלקם לשימושו הפוליטי, חלקם לשימושו האישי, ובכל אופן בלא הגבלה מפורשת ביחס לאופן השימוש העתידי בהם.

לאור הודעות העדים אף אין פסול בהימנעות היועץ המשפטי מלהאשים את המשיב בעבירות של קבלת דבר במרמה או של מרמה בתאגיד.

11. פני הדברים שונים במעט ככל שהדבר נוגע לארבעה צ'קים, ביחס אליהם קיימות ראיות כי ניתנו הם למשיב עבור המכון ועבורו בלבד. הפקדת צ'קים אלה בחשבונו הפרטי של המשיב מעוררת חשד לביצועה של עבירה פלילית.

עם זאת, מסקנתו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר העדרה של כוונה פלילית מצידו של המשיב לגנוב, המבוססת, בין השאר, על ראיות לפיהן העביר המשיב כספים לחשבון המכון מחשבונותיו הפרטיים בסכומים העולים על סכומם המצטבר של ארבעת הצ'קים הנ"ל, אינה מופרכת, ובוודאי שאינה מסוג המסקנות הקוראות להתערבותנו. ודוק: לשיטתו של היועץ המשפטי העברת הכסף במועד מאוחר יותר לא באה לכפר על עבירת גניבה שבוצעה, כפי שהבינו העותרים, אלא יש בה כדי לשמוט את הבסיס מעצם ביצועה הלכאורי של העבירה בעבר, מאחר שמעוררת היא ספק בדבר קיום הכוונה לגנוב מלכתחילה.

אמנם דרך ניהול כספי התרומות בה נקט המשיב, ובין היתר, אי ייחוד חשבון לענייני העמותה והעברת הכספים מחשבון לחשבון תוך טשטוש התחום בין חשבונות פרטיים וחשבונות המשרתים מטרה ציבורית, בלתי ראויה היתה, ועל כך העיר לו היועץ המשפטי. במאמר מוסגר ייאמר, כי טוב יעשה היועץ אם ייקבע הנחיות מפורשות בקשר לכך. עם זאת עצם הניהול הלקוי אינו מהווה, בנסיבות הענין, ראייה ברורה וחד-משמעית בדבר כוונה מצידו של המשיב לשלוח ידו בכספי תרומות שלא יועדו עבורו.

אשר על כן, במבט כולל, נראה כי החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לפרשת התרומות אינה לוקה באי סבירות ברורה, בולטת וקיצונית שיש בה כדי להצדיק את התערבותנו בה.

פרשת העמותות

12. עניינה של פרשה זו בשלוש עמותות ובפעילותו של המשיב בנוגע לאותן עמותות, פעילות ששיאה התבטא במעורבותו של המשיב בהחלטה להקציב לאותן עמותות כספים בסך כולל של 820,000 ש"ח, שהתקבלה בהמשך להמלצתו בנדון.

ואלו העובדות הצריכות לעניין:

באוגוסט 1989 הוגשו לרשמת העמותות בקשות לרישומן של שלוש עמותות: עמותת "המענה היהודי-ציוני", עמותת "ישראל לנצח" ששמה שונה מאוחר יותר ל"איתן ישראל", ועמותת "סמל-סיוע משפטי לנזקקים" (להלן: "סמל"). עמותות אלו נועדו (על-פי תצהירו של המשיב) לקידום ההסברה בנושא היהודי ציוני, לקירוב הלבבות בין דתיים לחילוניים, ובין נוער בחו"ל לנוער בארץ, ולסיוע משפטי לנזקקים (כפי שאף עולה משמה של העמותה השלישית). המשותף לשלוש העמותות הנ"ל היתה העובדה שרובם המכריע של המייסדים בעמותות והחברים בהן היו מקורביו הפוליטיים של המשיב, מזכירתו, ובני משפחתו מקירבה ראשונה, וביניהם בנו איתן שאקי, בתו סמדר גרוס וחתניו חנן גרוס ומשה כהן.

בספטמבר 1989 פנה המשיב בכתב לרשמת העמותות בבקשה שתזרז את הטיפול בעניין רישומן של העמותות, ואכן הן נרשמו במועד סמוך אחר כך. מיד לאחר רישומן הוגשו מטעמן של העמותות בקשות שונות לסיוע כספי, למענקים ולהקצבות מתוך "קרן העזבונות לטובת המדינה".

באותה עת ועדת שרים היא שהחליטה כיצד יחולקו כספי הקרן, לאלה גופים ולאלו מטרות ייועדו, ומה יהא שיעור ההקצבה ממנו ייהנו הגופים הנתמכים. המשיב היה חבר בוועדה הנ"ל, וכמו כן כיהן כחבר בוועדות המשנה של ועדת השרים, שתפקידן היה להמליץ בפני הוועדה הראשית על מתן מענקים והקצבות בתחומים שונים. במסגרת פעילותו בוועדות המשנה ובוועדה הראשית המליץ המשיב על מתן הקצבות בשיעורים שונים לשלוש העמותות דנן, וכן השתתף באופן פעיל בהחלטה להקציב 220,000 ש"ח ל"סמל", 300,000 ש"ח ל"איתן ישראל", ו-300,000 ש"ח ל"מענה היהודי ציוני". כספים אלה לא הועברו לבסוף אל שלוש העמותות דנן, וזאת מאחר שחקירת המשטרה נפתחה קודם להעברת הכספים, שהוקפאה בעטייה.

במשך כל אותה תקופה לא מצא המשיב לנכון ליידע את חברי הוועדות בדבר קשריו ההדוקים עם שלוש העמותות, ולא סבר שפסול הוא מלהשתתף בדיון בנוגע אליהן או מלהמליץ אודותיהן. לשלמות התמונה יצויין אמנם, כי המשיב המליץ ליתן מענקים אף לעמותות נוספות.

13. על בסיס עובדות אלו ולאורן התנהלה חקירה משטרתית בחשד לעבירות של מרמה והפרת אמונים על-ידי עובד ציבור, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, וכן של הפעלת סמכותו של עובד ציבור לגבי נכסים או עסקים שיש לו במישרין או בעקיפין זיקה פרטית בהם, עבירה לפי סעיף 278 לחוק העונשין. בין היתר נבדק החשד שהמשיב יזם את הקמת העמותות והנחה את פעולתן בכוונה לקבל במרמה כספי מדינה שלא למטרות לשמן הוקמו העמותות.

ממצאי החקירה לא ביססו את החשד האמור, אך היה בהם כדי להניח יסוד לכאורי לקביעה כי המשיב פעל ביודעו על חברותם של קרוביו ומקורביו בעמותות, וכי עשה כן מתוך ניגוד עניינים בין עניינו האישי לתפקידו הציבורי.

היועץ המשפטי לממשלה לא קיבל את גירסתו של המשיב לאירועים המתוארים, לפיה פעולתו בעניינן של העמותות היתה מתוך שיקולים לגיטימיים, לאורך כל הדרך, תחילה מבלי שידע על חברותם של בני משפחתו בעמותות, ובהמשך משנודע לו על חברותם, בהנחה שחברות זו הופסקה על פי בקשתו.

משהגיע היועץ המשפטי למסקנה זו, על סמך שקילת חומר הראיות, קבע כדלהלן:

"משנמצא, לכאורה, כי שאקי המליץ על העמותות והשתתף בהחלטות בעניינן ביודעו כי קרוביו ומקורביו חברים מייסדים בהן, נראה, לכאורה, כי ניתן לגרוס שהוא עבר עבירה של מרמה והפרת אמונים על ידי עובד ציבור - עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977."

ואילו ביחס לעבירה על פי סעיף 278 לחוק העונשין (עובד ציבור שיש לו זיקה פרטית בנכסים שהוא מפעיל סמכותו לגביהם) החליט היועץ המשפטי, כי עובדות המקרה כפי שנתבררו מהחקירה אינן מגבשות את יסודות העבירה, באשר אין בסיס לקבוע כי למשיב היתה זיקה פרטית בעמותות ובכספי העזבונות שהוקצבו להן.

מבלי להכריע באופן סופי בשאלת אשמתו הפלילית של המשיב, נחה דעתנו, כי מסקנתו של היועץ המשפטי בנוגע לקיומן של ראיות, לפיהן עבר המשיב לכאורה עבירה של מרמה והפרת אמונים, אינה חסרת יסוד ואיננה תלוייה על בלימה.

מסקנתו זו אף עולה בקנה אחד עם פרשנות העבירה על פי פסיקתו של בית משפט זה, לפיה היסוד העובדתי של העבירה הוא משולש: א) רכיב התנהגותי, דהיינו "מעשה מרמה או הפרת אמונים"; ב) רכיב נסיבתי, דהיינו, "עובד ציבור העושה במילוי תפקידו"; ג) רכיב תוצאתי, דהיינו מעשה "הפוגע בציבור". והיסוד הנפשי הנדרש הוא של מודעות בפועל לטיב הפיזי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות הרלוונטיות, ולאפשרות גרימת התוצאה הרלוונטית, כאשר עצימת עינים שקולה כנגד מודעות. (ראה: ע"פ 884/80 מדינת ישראל נגד גרוסמן, פ"ד לו(405 (1; וכן בג"צ 57/94 ,7165 ,7105 ,7074/93 סויסא נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(749 (2; וראה גם:

ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נגד הוכמן (טרם פורסם)).

עוד עולה מהפסיקה, כי על עובד הציבור למלא את תפקידו באופן שיבטיח את אימון הציבור בכך שהחלטותיו ענייניות הן, ומתקבלות ביושר ובהגינות. ומכאן שעובד ציבור המעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים, מפר לכאורה אמון זה. (ראה ע"פ 884/80 הנ"ל, בעמ' 417-416. ראה גם: מאמרו של מ' קרמניצר "על העבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ועל המחשבה הפלילית", משפטים יג (תשמ"ד) .(275

לעומת זאת נראה, כי מסקנתו של היועץ המשפטי בנוגע לאי התקיימותם של יסודות העבירה הקבועה בסעיף 278 הנ"ל לחוק העונשין הינה בעייתית, וראוי להקדיש לה שיקול דעת נוסף. לכך נשוב וניזקק בהמשך.

14. על אף קביעתו האמורה בדבר ביצועה הלכאורי של העבירה, ביכר היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את המשיב לדין פלילי. החלטתו, שהתקבלה גם על דעת הפרקליטות, התבססה על הטעמים הבאים, שמשקלם המצטבר הוביל את היועץ המשפטי לממשלה לגיבוש עמדתו שאין עניין לציבור בהעמדתו של המשיב לדין:

א) אם כל חטאת נעוצה היתה, לשיטת היועץ המשפטי לממשלה, באופן הקצאת כספי העזבונות שנהג בעת הרלוונטית. נוהל זה, לפיו אישים פוליטיים הם הממליצים והמחליטים בדבר הקצאת כספי העזבונות, חשף את חברי הוועדה למציאות של ניגוד עניינים הלכה למעשה, אשר במסגרתה תיפקד אף המשיב.

ב) לימים אכן שונתה השיטה הפגומה, ועתה נתונה סמכות חלוקת הכספים לוועדה ציבורית בראשותו של שופט בדימוס. משנעקרה השיטה הנגועה מן השורש, סובר היועץ המשפטי, נחלש שיקול ההרתעה בהקשר הנ"ל באשר מעשים שהיו שכיחים בעבר לא יישנו עוד.

ג) זאת ועוד, בפועל לא הועברו לעמותות הכספים שבקשר אליהם פעל המשיב, ולציבור לא נגרם נזק כספי. עובדה זו ממעטת מחומרת העבירה שבוצעה לכאורה על ידי המשיב.

ד) כמו כן, מתחשב היועץ המשפטי לממשלה במשך הזמן שעבר מאז בוצעו העבירות, בהיות העבירה מסוג של עוון, ובעובדה שהמשיב אינו מכהן עוד כשר.

ה) נוסף על האמור מציין היועץ המשפטי, כי מטרותיהן של העמותות ראויות היו ורצויות, וכי פעולתו של המשיב לקידומן נועדה להיטיב עם הציבור בכללותו, ולא כדי להפיק טובת הנאה אישית לו, לבני משפחתו או למקורביו.

מהנסיבות המתוארות לומד היועץ המשפטי הקלה נוספת בחומרת העבירות, המצמצמת לדעתו את האינטרס הציבורי בהעמדתו לדין של איש הציבור החשוד בביצוען.

ו) לבסוף מעורר היועץ המשפטי את האפשרות שהליך הסרת חסינותו של המשיב על-ידי הכנסת יהיה בעייתי וייתקל בקשיים. גם מטעם זה, כשהוא מצטרף ליתר הטעמים, מעדיף היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את המשיב לדין.

ז) בשולי הדברים מוסיף היועץ המשפטי, כי נחה דעתו שעיצובן של נורמות ההתנהגות הראויות ואכיפתן על עובדי ציבור ונבחריו, אותם הוא שם לעצמו כיעד, לא ייפגעו כתוצאה מהחלטתו הנדונה. לדעתו יעד זה יכול שיהיה מושג אף על דרך הבהרת הנורמות והבהרת הפסול שבהתנהגות לחשוד הנוגע בדבר, כפי שאכן נעשה בעניינו של המשיב.

15. משהחליט היועץ המשפטי שלא להעמיד את המשיב לדין, בעניין פרשת העמותות, התייתר ממילא הליך השימוע בנושא זה, שעתיד היה להתקיים בפניו, אילו התגבשה אצלו בנדון החלטה אחרת. הזדמנות לטעון כנגד ההעמדה לדין בפרשת העמותות, במסגרתו של הליך שימוע ובטרם תתקבל החלטה סופית בעניין, הובטחה למשיב ולבאי-כוחו על ידי מר יוסף חריש, היועץ המשפטי הקודם, בעת שניהל את השימוע בנוגע לפרשת התרומות.

16. העותרים מבקרים בחריפות את קביעתו של היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לפרשת העמותות. היעלה על הדעת לגרוס, שואלים הם, שאין עניין לציבור בהעמדתו לדין של נבחר ציבור ושר בישראל - אשר חשוד בהפרת חובת האמונים אותה הוא חב כלפי הציבור?

אי העמדתו של המשיב לדין, על אף קיומן של ראיות לכאורה לביצוען של עבירות, נחזית להיות, לטענתם, בלתי סבירה בעליל ונגועה בשיקולים זרים, ויש בה כדי לפגוע פגיעה קשה בהשלטתן של נורמות התנהגות ראויות בקרב השלטון בישראל ובהשרשתן.

17. החלטתו זו של היועץ המשפטי, על נימוקיה המפורטים לעיל, מעוררת על פניה תמיהות לא מבוטלות.

נראה לנו כי ניתן לקבוע, כעניין עקרוני, כי קיומן של ראיות לכאורה לביצועה של עבירה פלילית מסוג העבירות בו עסקינן, על ידי איש ציבור, יש בו כדי להקים מעין חזקה בדבר קיומו של עניין לציבור בהעמדת החשוד לדין. הנחה זו זוכה למשנה תוקף מקום שעסקינן בנושא משרה רמה כל כך, במעשים הקשורים בחלוקת כספי ציבור, ובעבירה דוגמת זו הקבועה בסעיף 284 לחוק העונשין, שכל כולה נועדה למנוע ניצולו לרעה של אימון הציבור ולשמור על נקיון הכפיים של משרתיו.

רצוי להזכיר בהקשר זה את נוסחו של סעיף 284 האמור, אשר זו לשונו:

"עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אימונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו..."

עבירה, שאחד מרכיביה הוא מעשה הפרת אימונים "הפוגע בציבור", משמע עבירה שהפגיעה באינטרס הציבורי מוטמעת בה. לשון אחר: המחוקק עצמו הדגיש במילות החוק, "ברחל בתך הקטנה", את האלמנט הציבורי הגלום בעבירה, ואת העניין הציבורי בהשלטת הנורמה שמוצאת בה ביטוי.

ההנחה בדבר קיומו של עניין ציבורי בהעמדתו לדין של איש ציבור שנחשד בפלילים בעבירה מהסוג הנדון, כאשר יש ראיות לכאורה לביסוסו של חשד זה, ניתנת כמובן לסתירה. אלא שלשם סתירתה מן הראוי שתתקיימנה נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן. על השיקולים שכנגד ההעמדה לדין להיות מחייבים ומשמעותיים במידה גבוהה, בכדי שיהיה בהם כדי להטות את כפות המאזניים, הנוטות מלכתחילה, כפי שהובהר, לכיוון ההעמדה לדין, ולהכריען כנגד הנקיטה בהליך הפלילי.

לא נראה, כי הנימוקים אותם פירש היועץ המשפטי לממשלה בתצהירו עומדים בקריטריונים הנ"ל, לא כל נימוק בנפרד, ולא כל הנימוקים במשקלם המצטבר. אך קודם שנדון בהם אחד לאחד, נבחן את המצב המשפטי בסוגייה של התערבות בית משפט זה בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה מהסוג הנדון.

התערבות בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד חשוד לדין פלילי מהטעם שאין עניין ציבורי בדבר, לא תיעשה על ידינו בקלות וכדבר שבשיגרה.

שקילת טובת הציבור מטבעה הינה גורם גמיש המאפשר גישות שונות ואף מנוגדות, אשר כל אחת מהן היא לגיטימית (ראה: בג"צ 292/86 הנ"ל, בעמ' 412). לפיכך ההתערבות בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה אפשרית רק מקום שהשיקולים המובאים על-ידו לביסוס מסקנתו בדבר העדר עניין לציבור הינם בבירור מוטעים או זרים לעניין (ראה: בג"צ 223/88 הנ"ל, בעמ' 368).

על משמעות המונח "עניין לציבור" ועל תכליתו הרחיב בית משפט זה בבג"צ 935/89, 943 ,940 גנור נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(485 (2.

שם, בעמ' 515-508. באותו עניין נאמר שמשמעות הביטוי "עניין לציבור" הינה הכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח לקיום המסגרת החברתית על ידי העמדה לדין, לעומת הנזק שייגרם למסגרת זו כתוצאה מאי העמדה לדין.

במקרה דנן מן הדין לשקול במסגרת הכרעה ערכית זו שיקולים, הכוללים התחשבות במהות העבירה, במעמדו של החשוד בביצועה, ובצורך לוודא, שאימון הציבור בטוהר המידות של מנהיגיו, ובפעולתה ההוגנת, היעילה והשוויונית של המערכת המשפטית לא יתערער.

18. על רקע האמור נפנה לבחון את שיקוליו והנמקותיו של היועץ המשפטי לממשלה.

(א) אליבא דהיועץ המשפטי רובץ האשם לפיתחה של השיטה שהסמיכה אישים פוליטיים (שרים בממשלה) להקציב כספים לגופים שונים העוסקים בנושאים אליהם יש לשרים זיקה ארגונית, מפלגתית ואידיאולוגית. השיטה - היא שיצרה את המציאות של ניגוד העניינים אשר שררה בוועדה, ולפיכך לא מן הראוי להלין במיוחד על המשיב.

נימוק זה אין בידי לקבלו. ראשית, ובעיקר, קיים הבדל עקרוני ורב משמעות בין טיבו של ניגוד העניינים אליו חשף עצמו המשיב לכאורה, עת פעל למען עמותות בהן היו חברים מייסדים בני משפחה שלו מדרגה ראשונה, ומקורבים אישיים, לבין ניגוד העניינים הלכאורי אליו מתייחס היועץ המשפטי בתצהירו, כאשר אדם פוליטי פועל לקידום גופים ורעיונות הקרובים אליו אידיאולוגית. מבלי להביע עמדה נחרצת על מעשים מהסוג האחרון, מאליו מובן שנסיון לקדם גופים הקשורים בבני משפחה מעלה חשש כבד לקיומו של ניגוד עניינים, העולה שבע מונים על זה שעל פי הנמקת היועץ המשפטי לממשלה יש לראות בו משום "תופעה מקובלת".

שנית, אף לו הוכח בפנינו כי נושאי משרה נוספים נהגו באורח פסול, ואף לו שוכנענו, כי התקיים ניגוד עניינים לכאורי גם בנסיון מצד שרים ועובדי ציבור בכירים אחרים להזרים תמיכות כספיות מכספי הציבור לטובת גופים הקרובים אליהם מפלגתית או אידיאולוגית, לא היה בכך כדי לשוות מעין לגיטימיות לפעולותיו של המשיב, או ליטול את האינטרס הציבורי מהעמדתו לדין. בית משפט זה הביע כבר בעבר את דעתו, כי "העובדה שפשטו ונתקבלו בציבור נורמות אסורות אין בה כדי להתירן" (ראה: ע"פ 121/88 מדינת ישראל נגד דרוויש, פ"ד מה(689 ,663 (2), וכי טענה, לפיה "כך עושים כולם" או "כך עושים גם אחרים", לאו טענה היא. (השווה: בג"צ 7074/93 הנ"ל, בעמ' 781 לפסק הדין). ניתן אף לטעון היפוכו של דבר, היינו, כי אם אכן קיים נוהג פסול, הרי מן הראוי לעקרו מן השורש, ואחת הדרכים לעשות זאת היא למצות את הדין עם הנחשדים בפעולה הפסולה על פיו.

אך, כאמור, אין להשוות כלל קטיגוריה זו של מקרים עם נסיבות המקרה שלפנינו.

(ב) לדעת היועץ המשפטי לממשלה השינוי שחל בסמכות הקצאת הכספים, שאינה נתונה עוד בידי ועדת שרים, כי אם הופקדה בידיה של ועדה ציבורית בראשותו של שופט בדימוס, ממעט מהצורך להעמיד את המשיב לדין, ככל שהדבר נוגע לשיקול הרתעתם של אחרים מלפעול בדרך דומה, וזאת מאחר שהשיטה שאיפשרה את הפעילות הפסולה שונתה כאמור.

אף הנמקה זו אינה מקובלת עלינו. תפקידן של רשויות התביעה הוא לעצב נורמות התנהגות ראויות ולעקור מן השורש התנהגות פסולה. עצם חסימתה של פירצה בנוהל אחד, אין בה כדי להבטיח שמקום שתיווצר אפשרות דומה בעתיד, הנגע לא יחזור. הסתתמות אפיק לפעילות בלתי חוקית אחת אינה מפחיתה מתכלית ההרתעה מפני פעילות כאמור באפיקים אחרים. גם אם שונתה שיטה מסויימת זו של הקצאת תמיכות למוסדות, והדבר אינו נתון יותר לסמכותה של ועדת שרים, הרי אין פירוש הדבר שאינן קיימות גם כיום דרכים רבות בהן יוכלו שרים, או בעלי תפקידים בכירים אחרים, להעניק יתרונות חומריים וטובות הנאה, תוך הפעלת שיקול הדעת המסור בידיהם. משרות שלטוניות מרובות מרכזות מעצם טבען כוח רב וגישה למשאבים כספיים בלתי נידלים. ההרתעה מפני ניצולו של כוח זה לרעה בעינה עומדת, אף אם כאמור דרך אחת מיני רבות לניצולו לרעה אינה מתאפשרת עוד.

לבסוף יצויין, כי שיקול ההרתעה (האישית והכללית) אינו השיקול היחידי בהחלטה בדבר העמדה לדין של חשוד בפלילים.יש גם להדגיש בהקשר זה שוב, כי מטרה מרכזית להפעלת הדין ביחס לעבירות מהסוג הנדון היא בחיזוק האימון של הציבור בתיפקודו התקין ובטוהר המידות של המנגנון הממשלתי, וביישום הוראות החוק, ללא פניות, מצד המערכת המשפטית.

(ג) לטענת היועץ המשפטי לממשלה סיכול העברת הכספים לעמותות, שמנע גרימת נזק כספי לציבור, מפחית את חומרת העבירה, וכפועל יוצא מצמצם את האינטרס הציבורי בהעמדתו של המשיב לדין.

לעובדת סיכול העברת הכספים לעמותות ראוי ליתן משקל מועט (אם בכלל) בהחלטה האם להעמיד את המשיב לדין אם לאו.

ההעברה הנ"ל נמנעה לא הודות לפעולה רצונית של המשיב, אלא כפועל יוצא מחשיפת הפרשה ופתיחת החקירה המשטרתית בגינה. בנסיבות אלו אין לזקוף את מניעת הנזק הכספי לטובת המשיב.

זאת ועוד, חשיפת העבירה בה נחשד המשיב, חשיבותה העיקרית לאו דווקא במניעת הנזק הכספי שעלול היה להיגרם לציבור, כי אם בהגנה על אותם ערכים של השמירה על טוהר המידות שצוינו לעיל.

ראה לעניין עקרון זה גם פסק-הדין בע"פ 151/66 גייזלר נגד מדינת ישראל, פ"ד כ(477 (2, בעמ' 484 ואילך, בו מוסבר, מפי השופט עציוני, כי כאשר המדובר בסעיף האישום ב"הפרת אימונים הפוגע בציבור" ("BREACH OF TRUST AFFECTING THE PUBLIC"), הרי הכוונה היא בעיקר ל"גרם נזק לציבור", במובן הפגיעה באימון מצד הציבור בטוהר המידות של עובדי הציבור, ולאו דווקא ל"גרם נזק כספי או חומרי" לציבור.

אשר על כן מניעת הנזק הכספי כאמור אינה ממעטת במידה משמעותית מחומרת העבירה או מהאינטרס הציבורי בהבאת החשוד לדין.

(ד) באשר לזמן הניכר שעבר מאז ביצוע המעשים נשוא העתירות:

אין ספק, שהזמן שעבר ממועד ביצוע העבירות הנטענות הינו שיקול הנלקח בדרך כלל בחשבון על-ידי התביעה, הן לעניין ההחלטה באם להגיש אישום, והן ביחס לטיעון למידת העונש במקרה שהנאשם מורשע בדין.

בנסיבות העניין שבפנינו לא יוכל גורם זה להוות שיקול בעל משקל, ובוודאי לא שיקול מכריע, בכיוון סגירת התיק. כאשר קיימות ראיות לכאורה שעל פיהן מיוחסת לאדם, שכיהן כשר, עבירה של הפרת אימונים כעובד ציבור בנושא הקשור בהענקת כספים, ועבירה זו טרם התיישנה על פי דיני ההתיישנות, הרי אינו מנוטרל האינטרס הציבורי בבירור קפדני של אותו חשד, בשל העובדה שניהול החקירה המשטרתית, והבירורים שבאו בעקבותיה, נמשכו זמן ניכר. הרלוונטיות של שיקול זה מצטמצמת בנתונים אלה לנושא ההקלה בעונש במקרה של הרשעת החשוד בעבירה הנדונה. (ראה: בג"צ 935/89 הנ"ל, בעמ' 519. ראה גם: בג"צ 425/89 צופאן נגד הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מג(730,718 (4).

(ה) אשר לנימוק שמטרותיהן של העמותות היו ראויות ורצויות, וכי לא היתה כוונה למשיב להפיק טובת הנאה אישית לעצמו או לבני משפחתו או למקורביו:

אין בפנינו סיבה להטיל ספק במטרות החיוביות של העמותות. מכל מקום על פי המטרות המוצהרות של העמותות אין למצוא בהן פסול. אך נראה כי בנסיבות העניין אין ליחס משקל לגורם זה. ברור שלא היה סיכוי לאישור מענק לעמותה שמטרותיה על פני הדברים אינן רצויות.

כמו כן אין לקבל את הקביעה לפיה לא היתה בהחלטות להעניק מענקים בסכומים משמעותיים לאותן עמותות משום טובת הנאה לפחות לאותם קרובים ומקורבים שהיו המייסדים של אותן עמותות. טובת הנאה לאדם פלוני אינה מתבטאת רק ברווח כספי ישיר לכיסו של אותו אדם. השגת מענק כספי בסכום רציני עבור עמותה שפלוני הוא אחד ממייסדיה, תורמת ללא ספק למעמדו ויוקרתו של אותו פלוני בקרב סביבתו, ובוודאי בקרב החוגים העומדים ליהנות מאותן הקצבות.

אם נצא מההנחה, שצדק היועץ המשפטי לממשלה בקביעתו, כי קיימות ראיות לכאורה על הפרת אימונים מצד המשיב בפעולתו למען אישור ההקצבות לאותן עמותות, ביודעו, כי קרוביו ומקורביו הם בין מייסדיהן, אזי קשה להשלים עם המסקנה הנוספת, כי המשיב לא ציפה לטובת הנאה אישית לפחות עבור קרוביו ומקורביו עקב פעילותו הנדונה.

מאותה סיבה גם נראה לנו, כי לא צדק היועץ המשפטי בקובעו, כי לכאורה לא נעברה על ידי המשיב, בעניין העמותות, עבירה לפי סעיף 278 לחוק העונשין (הפעלת סמכות של עובד ציבור לגבי נכסים או עסקים שיש לו במישרין או בעקיפין זיקה פרטית בהם), בשל היעדר הזיקה הפרטית לנכסים בהם המדובר. אם יש לכאורה משום הפרת אימונים באישור המענקים לעמותות שקרוביו הם המייסדים שלהן, אזי נובע מכך, כי לכאורה מוכח גם קיום הזיקה הפרטית, "במישרין או בעקיפין", לאותן תמיכות כספיות.

(ו) השיקול הנוסף של היועץ המשפטי, המבוסס על החשש שנסיון להסיר את חסינותו של המשיב כחבר-כנסת עלול להיתקל בקשיים, מן הראוי היה להתעלם ממנו לחלוטין. רשויות התביעה, והיועץ המשפטי לממשלה בראשן, חייבות להדריך את עצמן על פי שיקולים משפטיים ועובדתיים רלוונטיים לעניין, על פי תחושתן בדבר האינטרס הציבורי האמיתי במשטר נאור, ועל פי תכתיבי המצפון. שיקולי נוחות מינהלית, לרבות האפשרות שפתיחה בהליך עלולה להיתקל בהתנגדות בוועדת הכנסת, הינם שיקולים זרים, שאינם ממין העניין, ומכאן שאין להתחשב בהם.

(ז) עם כל הכבוד אינני יכול גם לקבל את הפרופוזיציה של היועץ המשפטי לממשלה, שעצם הביקורת שנמתחה על ידו על פעולותיו של המשיב ושהובאה על ידו לתשומת לבו של האחרון, די בה כדי להבהיר את המסר, שאכן אסור לעובד ציבור בכיר לנהוג כך, ואין איפוא צורך להוסיף על כך הגשת אישום.

אין אני מזלזל באפקט של הסתייגות היועץ המשפטי לממשלה ממעשיו של אדם, ולא כל שכן אם המדובר בהתייחסות לפעולתו של מי שהיה אותה עת שר בממשלה. גם קביעת נורמות התנהגות על-ידי היועץ המשפטי היא רצויה ובעלת חשיבות.

אולם אין בכך כדי לייתר את הצורך בהפעלת הדין הפלילי כדי להגן על האינטרס הציבורי באופן אפקטיבי. קביעה מצד היועץ המשפטי כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס אישום נגד שר, או עובד ציבור בכיר אחר, בגין הפרת אימונים בקשר לנושא של נסיון להעניק כספים שלא כדין, והחלטה המתלווה לקביעה זו כי אינו קיים עניין לציבור בהעמדת החשוד לדין, לא רק תימנענה מהמסר הרצוי לחדור לתודעת הציבור, אלא עלולות אף לגרום לקליטת מסר הפוך, היינו שישנה הצדקה לאדישות ופסיביות ביחס למעשים כאלה כאשר מבוצעים הם על ידי הדרג הגבוה ביותר של המנגנון הממשלתי.

גם נימוק זה להעדר עניין ציבורי בהעמדת המשיב לדין, דינו להיפסל.

19. המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק נגד המשיב בפרשת העמותות אינה יכולה לעמוד. במלים אחרות:

במידה שיתמיד היועץ המשפטי לממשלה בעמדתו, לפיה יש בחומר הראיות שנאסף נגד המשיב משום הוכחה לכאורה על ביצוע עבירות של מרמה והפרת אימונים על-ידי עובד ציבור, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, הרי לא יוכל לסגור את התיק נגד המשיב מהטעם של "העדר עניין ציבורי" בהגשת האישום, ועליו להגיש בעניין פרשת העמותות כתב אישום נגד המשיב לבית המשפט המוסמך.

אולם בנסיבות העניין העתירות יכולות להתקבל רק במובן זה שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניין פרשת העמותות מתבטלת, ועל היועץ המשפטי לדון בתיק זה נוספות. לא נוכל להורות בשלב זה על העמדת המשיב לדין.

הסיבה לכך נעוצה בעובדות המוזכרות כבר בפיסקא 15 לעיל.

הובטח למשיב על ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז, מר חריש, שלא יוגש נגדו כתב אישום אלא אם כן תינתן לו אפשרות השימוע בפני היועץ המשפטי.

זכות זו הוענקה למשיב בקשר לפרשת התרומות, ואכן שוכנע היועץ המשפטי, כאמור, כי אין מקום להגשת אישום פלילי נגד המשיב לעניין זה. אחר כך הגיע חומר החקירה המשטרתית לעניין פרשת העמותות, ונבדק על ידי היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי. מאחר שהגיע היועץ המשפטי למסקנה, כי אין להגיש אישום נגד המשיב גם לעניין פרשה זו, וזאת בשל העדר עניין לציבור, לא היה כמובן צורך להזמין את המשיב ל"שימוע". אולם מובן מאליו מכל הדיונים שקדמו לכך, שלו סבר היועץ המשפטי לממשלה כי מן הדין להאשים את המשיב בעבירה פלילית בנושא הנ"ל, כי אז לא היה מגיש את כתב האישום מבלי לתת למשיב קודם לכן את הזדמנות ה"שימוע". ההגינות מחייבת איפוא שלא לשלול עתה אפשרות זו מהמשיב.

20. אשר על כן הייתי מציע שנחליט כדלקמן:

א) לדחות את העתירות ולבטל את הצווים-על-תנאי בכל הנוגע לפרשת התרומות.

ב) לקבל את העתירות, ולעשות את הצווים על-תנאי למוחלטים, בכל הנוגע לפרשת העמותות, במובן זה שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק נגד המשיב בקשר לפרשה זו מתבטלת.

ג) התיק יוחזר ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שיעיין בחומר הראיות מחדש, תוך שיעניק למשיב אפשרות להשמיע טיעוניו בפניו.

ד) אם אחרי עריכת ה"שימוע" יתמיד היועץ המשפטי לממשלה בדעתו, כי חומר הראיות דיו כדי לבסס אישום פלילי נגד המשיב, כי אז לא יוכל היועץ המשפטי להימנע מהאישום, מהטעם שאינו קיים עניין ציבורי מספיק להגשתו.

ה) במסגרת בדיקתו מחדש של החומר יבחן היועץ המשפטי לממשלה פעם נוספת גם את השאלה אם (בנוסף לעבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין) לא נעברה על ידי המשיב עבירה של הפעלת סמכות של עובד ציבור לגבי נכסים או עסקים שיש לו במישרין או בעקיפין זיקה פרטית בהם, לפי סעיף 278 לחוק העונשין. שאלה זו חייבת להיבדק תוך ההנחה, שיכלה להיות "זיקה פרטית, במישרין או בעקיפין" למשיב בסכומי המענקים לעמותות האמורות, אפילו אם הכספים לא נועדו לשימושם האישי של המשיב או של קרוביו ומקורביו.

ו) תשומת ליבו של היועץ המשפטי לממשלה מופנית לחלוף הזמן ולטענת התיישנות אפשרית בקשר לעבירות נשוא פרשת העמותות. על כן ייטיב לעשות אם יקיים לאלתר את הליך השימוע וכל בירור נוסף שיידרש לו לצורך גיבוש מסקנתו הסופית בנדון.

ז) בנסיבות המקרה לא הייתי עושה צו להוצאות.

השופט א' מצא

אני מסכים.

השופט י' קדמי

אני מסכים

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג' בך

ניתן היום, כ"ב באב תשנ"ו (7.8.96).